הרעיון של מה בית אמור להיות נמצא בשינוי מתמיד. בתחילה בית היה פשוט מקום מחסה, אך משם הלך והתפתח ככל שצרכיו של האדם התחדדו ויכולתו לשאת חוסר נוחות פחתה. בתים היו נבנים ממה שהיה נגיש בסביבה, בעיקר עץ ואדמה בצורתם הטבעית. עד לא מזמן בתים היו נבנים על מנת להישאר ואנשים גרו בבתים מספיק זמן בשביל להרגיש בהם "בבית". למרות שקצב החיים של היום שונה מאד ממה שמתארת מציאות זו של המשכיות, עדיין קל להתחבר לרעיון שבית אמור להיות משהו שיישאר, שיגדל וישתנה יחד עם סביבתו, במיוחד בעידן שלנו שבו יותר ויותר מאתנו שואפים לחיות חיים שמודעים לסביבה ולהשלכותינו עליה.

אדמה נגוחה היא כנראה שיטת הבניה העתיקה בעולם ונמצאת בכל קצוותיו. מקורה של השיטה באזורי אקלים יבשים שבהם הפרשי הטמפרטורות בין היום ללילה מאפשרים לקירות לעשות את עבודתם. במלים אחרות, כוחה של האדמה הנגוחה, מעבר לעמידותה יוצאת הדופן, היא במסה התרמית שלה. קירות הבנויים בשיטה זו לא יהיו בעובי של פחות מ 35 סנטימטר ובדרך כלל יהיו בעובי 50-60 סנטימטר. עוביים של הקירות מאפשר להם לאגור את חום היום ולשחררו במהלך הלילה, כך שבבוקר הם שוב צוננים על מנת לאגור את החום, וחוזר חלילה. במקומות שבהם הפרשי הטמפרטורות בין היום ללילה אינם משמעותיים ניתן לייצר בידוד בתוך הקירות הנגוחים.

ישנם קירות שנבנו באדמה נגוחה ועומדים על תילם כבר יותר מ-5000 שנה. לדוגמא, קטעים מהחומה הסינית ומגדלי השמירה שבה בנויים כך, מבנים מרובי חדרים וקומות בניו מקסיקו שבארצות הברית עומדים מאוישים כבר יותר מ-1000 שנה, רבי קומות בתימן בני מאות שנים, קאסבות במרוקו ועוד רבים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, אוסטרליה ועוד. ישנם חלקים בעולם, כגון המזרח התיכון, אפריקה וסין, שבהם הבניה המסורתית באדמה לא נקטעה מעולם. מחסור מקומי בעץ, גשם מועט וכח עבודה זול מעניקים העדפה ברורה לבניה באדמה. באירופה וארצות הברית התקופות בהן פרחה הבניה באדמה היו לרוב מאופיינות על ידי מצבים של מחסור בקרב אזרחים ומזומנים בתעשייה.

בתים מאדמה קיימים במגוון שלם שכולל תערובות קש ואדמה שונות שבהן חרסית משמשת כדבק לתערובת, בלבנים או בבניה חופשית, שלהן אנו נוהגים בדרך כלל לקרוא בוץ. אדמה נגוחה נבדלת מאלו המוכרים יותר בשני דברים עיקריים: היא אינה כוללת קש והיא איננה בוץ. אדמה נגוחה כשמה כן היא – אדמה שננגחת, נדחסת. הרעיון פשוט: אדמה לחה שנדחסת אל תוך תבניות שניתנות לפירוק מייצרת מיידית קירות נושאים. בניה באדמה נגוחה מתחקה אחר תהליך גיאולוגי טבעי ומייצרת קירות קשים כאבן על ידי דחיסה. מכיוון שבוץ לא יכול להידחס, התערובת חייבת להיות הרבה יותר יבשה מאשר רטובה. בעולם המערבי, בניה באדמה נגוחה משלבת בתוך התערובת אחוז נמוך של מייצבים, כגון סיד או מלט. מכיוון שחרסית ומלט הנם בעלי תכונות וצרכים הפוכים, יש להכיר היטב את מרכיבי התערובת ולשלוט באחוזי החרסית. באדמה נגוחה ניתן גם לייצר לבנים ולבנות אתם, אך לרוב קירות הבנויים מאדמה נגוחה נבנים באתר ובמקטעים, כאשר כל מקטע ננגח מתחילתו ועד סופו ובעצם מהווה בלוק אחד גדול. בחישוב גס, אדמה נגוחה דורשת חמישית מכמות המים, רבע מזמן הערבוב ופחות מ 2% מזמן הייבוש שדורשות שיטות בניה אחרות באדמה.

כשניגשים לבנות בית באדמה נגוחה צריכים להבין היטב את תכנונו האדריכלי ולחלקו למקטעים. כל מקטע ייבנה בנפרד בתוך מסגרת משלו. התערובת תוגש לתוך המסגרת בשכבות כאשר כל שכבה תינגח בנפרד לפני שתישפך השכבה הבאה. כך, שכבה אחר שכבה, יתרומם הקיר בתוך המסגרת עד להגעה לגובהו המיועד. ברגע סיום נגיחת השכבה האחרונה ניתן להסיר את המסגרת ללא צורך להמתין לייבוש. הקיר שיתקבל יהיה בלוק אחד עצום של שכבות אדמה, גלים גלים של שכבות. מרגע הסרת המסגרות הקיר נחשב לקיר נושא כשהמשמעות היא שניתן להניח עליו תקרה וגג ללא תמיכה נוספת של, למשל, קורות בטון, עמודי ברזל וכדומה. ככל שיעבור הזמן מרגע פירוק המסגרת ילך הקיר ויתחזק. לקיר בעובי של 50 סנטימטר ייקחו שנתיים תמימות עד לייבוש מלא.

מרבית הישראלים גדלו וממשיכים לגדול על ברכיה של תעשיית הבטון (עובדה שמייצרת שוק בניה מקומי שמרני מאד) ואינם מודעים לזמן הקצר שהיא קיימת (כ-150 שנה) ולעובדה שמקורה במוצרי כרייה שמתחילים גם הם את דרכם בצורת אדמה, אך משם ועד למוצר הסופי דרכם ארוכה ומזהמת. בפתרונות שהיא מספקת, תעשיית הבטון זונחת לחלוטין את הסביבה ואותנו ומספקת (רק) מהירות. לעומת זאת, בית שנבנה באדמה נגוחה יהיה בית שיטפל ביושביו יותר מאשר הם יטפלו בו. אם ישנו שינוי שעל עולם הבניה לעבור יהיה זה מרכיבו הראשון: במקום שנהיה אנחנו משועבדים לבתים שלנו, צריכים הבתים להיבנות כך שישמרו עלינו וידרשו מאתנו את המינימום ההכרחי לתחזוקתם. המשמעויות רבות: ירידה בצריכת אנרגיה לאורך שנים רבות תהייה גם אקולוגית וגם חסכונית לכיס, תחזוקה שוטפת מינימלית, חיים בסביבה בריאה.